ההעפלה היא עלייה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בין השנים 1934-1948 ,עת שלטו הבריטים בארץ ישראל. עולים אלה הגיעו ארצה בלי אשרות כניסה וזאת במקביל לעלייה החוקית שהמשיכה להתקיים כל העת. אשרות הכניסה החוקיות לארץ ישראל שהעניקו הבריטים היו מועטות. ההעפלה מכונה גם עלייה בלתי ליגאלית, עלייה ב', והיא אורגנה ע"י הישוב העברי בארץ ישראל.
בספריה ניתן למצוא ספרי קריאה בנושא חשוב זה.
היום שאחרי הלילה-מאת אניטה דיאמנט- הוצאת מטר. הספר מתאים לחטיבה העליונה.
זהו סיפורן של חמש ניצולות שואה שהגיעו לעתלית בספינת מעפילים. מחנה המעצר בעתלית הוקם בשנת 1938 ע"י הבריטים. הוא שימש בתחילה כאכסניה לחיילים בריטיים,והוסב להיות מחנה מעצר לעולים בלתי ליגאליים. הספר מביא את סיפורן של חמש חברות, את סיפור נחישותן ואת הרצון העז להישאר בחיים לאחר ששרדו את איימי השואה.
העצירים האומללים שעברו את איימי השואה מגיעים למחנה ונכלאים שוב, כשמסביבם גדר תיל והם עוברים חיטוי שמזכיר להם חיטוי שעברו במחנות ריכוז.
" כאן זה לא טרזין, חבר", אמרה חנה. "תזכור, עכשיו אתה בארץ ישראל. לא תמות כאן. פה ידאגו לך. אם אתה חולה, הרופאים יטפלו בך." העצירים מקבלים בגדים נקיים , תה ומזון.
במחנה המעצר למדו העצורים עברית, והתעמלו בתרגילי התעמלות. שם הם פגשו לראשונה את פעילי הפלמ"ח, ונחשפו לפעילות המחתרות בא"י.
הגיבורה הראשונה המתוארת בספר היא טדי. טדי היא היחידה ששרדה ממשפחתה ההולנדית. הוריה הודיעו לה שהם שולחים אותה למחבוא בחווה באזור כפרי מחוץ לאוטרכט. טדי לא רצתה לנסוע. טדי הגיעה בהמשך לרכבת המוות אך הצליחה להימלט. קבוצה של חיילים בריטיים מצאה אותה ואת חבריה , שנמלטו יחד איתה. כל משפחתה נספתה בשואה.
זורה מגיעה ממשפחה של תלמידי חכמים. היא מבריקה ולמדה הרבה גם בעצמה. המפגש עם היהודים בא"י (פקידי הסוכנות היהודית והמורים לעברית) קשה לה מאוד.
שתי דמויות נוספות בסיפור הן ליאוני ושיינדל, שתיהן ממוצא צרפתי. ליאוני יפהפייה. הן שונות זו מזו מאוד. ליאוני היא כהת עור ואילו שיינדל בהירה.ליאוני מתנדבת לעזור במרפאת המחנה. הן לא נפרדו לרגע מאז פגישתן על רציף רכבות הומה אדם בפריז, בדרכם לפלשתינה. חברותן העמיקה במהלך המסע לפלשתינה. הן טיפלו זו בזו כשאחת מהן חלתה במחלת ים, ונצמדו זו לזו כשהבריטים השתלטו על הספינה.
שיינדל הייתה בתנועת הנוער השומר הצעיר, ונלחמה באומץ בגרמנים ביערות שמחוץ לוילנה. היא מגויסת לפלמ"ח, ומתבקשת ע"י חנה הנציגה למסור מידע ,הקשור לסדר הזמנים של השומרים, ומידע לגבי עצירה ,שחושדים בה שהייתה קאפו. אחיה של שינדל, נוח, היה אף הוא חבר בתנועת השומר הצעיר. הוא עזב את הבית במטרה לעלות לפלשתינה. בדרכו ארצה הוא נרצח, ובהמשך גם הוריה של שינדל נרצחו יחד עם שאר תושבי העיירה.
אסתר היא המטפלת של יעקב הקטן. זהותה אינה ברורה בתחילת הסיפור,אך בהמשך היא מגלה לזורה את זהותה האמיתית. היא נולדה בשם קריסטינה פיירטובסקי, היא אינה יהודיה. היא חיה בקרקוב. הועסקה ע"י משפחה עשירה. אבי המשפחה היה פרוון, ובני הזוג נהגו כלפיה בנדיבות רבה. לבני הזוג היה ילד בשם יעקב , שאסתר הייתה המטפלת שלו. אביו של יעקב שלח את אסתר והילד למסתור בבית כפרי בעיירה קטנה, ובהמשך הגיעו אסתר ויעקב לחווה של סבה וסבתה קרוב לים הצפוני. אסתר עולה יחד עם יעקב לישראל. יעקב משוכנע שאסתר היא אמו והוא מכנה אותה אמא. אסתר לא מגלה לו את האמת.
חמשת הנשים הללו כורתות ביניהן ברית אמיצה והספר מביא את סיפור חברותן במחנה המעצר עתלית.
בשיא העלילה עומד המבצע הנועז של הפלמ"ח שבו שוחררו בלילה אחד, 9 באוקטובר 1945 כל העצורים במחנה.
חמשת הנשים הובאו בסוד הבריחה מן המחנה. נציג הפלמ"ח הודיע לשיינדל, כי באישון הליל יעיר אותה, היא תצטרך להעיר את חברותיה ולדאוג שכל יתר הנשים בביתן תהיינה לבושות ומוכנות לבריחה. שיינדל קיבלה במעטפה בקבוק כלורופם שאמצעותו היה עליה להרדים את לוטה, כדי שתישאר במחנה בזמן שכל היתר יברחו ממנו. כמו כן קבלה שעון יד על מנת שתוכל להתנהל ביעילות. הבריחה התחילה והתקדמה כמתוכנן. שמונים פליטות ושבעים אנשי פלמ"ח יצאו מן המחנה ועשו את דרכם אל קיבוץ בית אורן . הדרך הייתה קשה. הם עלו בעלייה תלולה. כשהגיעו לקיבוץ התברר שהבריטים שולחים לשם כוחות ולכן הוחלט שיהיו בטוחים יותר בקיבוץ יגור. חמשת החברות בוחרות להישאר בקיבוץ בית אורן. הדרך לקיבוץ אחר קשה להן. יחד איתן נשארים בבית אורן גם הילדים שבקבוצה, וכל היתר ממשיכים לקיבוץ יגור.
ארבע משאיות בריטיות חונות מחוץ לשער הקיבוץ, והכביש היה עמוס בחיילים ובציוד צבאי. הבריטים חיפשו את הנמלטים ממחנה עתלית. עוברות מספר שעות ללא הכרעה. הכוחות הבריטים ניצבים מול לוחמי הפלמ"ח. לפלמ"ח מצטרפים תלמידי בתי ספר ופועלים מחיפה, ששמעו על בכוחות המקיפים את בית אורן. בסיום העלילה כל אחת מן החברות נשלחת לקיבוץ אחר: טדי נשלחת לקיבוץ נגבה. ליאוני נשלחת לקיבוץ דליה. שיינדל נשלחת לקיבוץ אלונים ואילו זורה נשלחת לקיבוץ מעברות .
ספר נוסף העוסק בנושא ההעפלה לא"י הוא הספר אהבה בין הדקלים מאת סמי מיכאל, הספר יצא בהוצאת כתר, והוא מתאים לתלמידי חטיבת הביניים והחטיבה העליונה. הספר הוא הספר הראשון בסדרה: המשימה העפלה. הספר מביא את סיפורה של המחתרת הציונית בעיראק בטרם קמה מדינת היהודים, וסיפורם של מבריחי היהודים ארצה דרך איראן.
סמי מיכאל נולד בבגדאד, עיראק, בשנת 1922. הוא פרסם ספרים רבים לנוער וגם למבוגרים. בזמן לימודיו התיכוניים, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה מיכאל ממנהיגי המחתרת הקומוניסטית העיראקית, שפעלה נגד המשטר ולמען הדמוקרטיה וזכויות האדם. בשנת 1948 הוצא נגדו צו מאסר. הוא נאלץ לברוח לאיראן, ממנה עלה לישראל בשנת 1949. הוענקו לו פרסים רבים על ספריו. ספריו עוסקים, בין היתר,ביחסים בין דתיים לחלוניים וביחסים בין ערבים ליהודים.
העלילה מתרחשת בבגדד, עיראק, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הסביבה עוינת מאוד ביחסה ליהודים. היהודים חוששים. היהודים יודעים כי מלחמה עם ארץ ישראל קרובה מתמיד. מסופר כי יהודים רבים נטשו את בתיהם ונעו ממקלט למקלט. שליחי הבולשת עוצרים יהודים רבים.רבים מואשמים בהשתייכות לארגונים ציוניים וקומוניסטיים. רבים מאבדים את פרנסתם, אחרים בורחים לארצות זרות ומותירים את כל רכושם בעיראק. יהודים רבים נידונו לתלייה, כך גם ערבים רבים שהעזו למחות כנגד שלטון השחיתות העריץ. יהודים נידונים לתלייה שלא בפניהם, ההודעה על גזר הדין נמסרת בחדשות, והעילה לגזר הדין היא השתייכות ל"כנופיה הציונית", כפי שמכנה זאת הקריין.
הספר מביא את סיפור אהבתם של לואיז וסעיד. לואיז היא בת למשפחה אמידה מאוד. אביה נפטר, והיא חיה עם אמה וסבה. הסב עשיר מופלג ובעל קשרים עם ערבים בעלי השפעה. הוא היה איש עתיר נכסים ועסקיו השתרעו מהודו ועד אנגליה. אחיה של לואיז סייעו לו : אדואר בבומביי ונסים בלונדון. לאחר שהאב הלך לעולמו הציע הסב שהמשפחה תעבור לאנגליה, אולם האם סרבה לנטוש את האדמה שבה נטמן האב. משפחתה של לואיז מתנגדת לקשר בין השניים. סבה של לואיז מזמן לביתם את אביו החולה של סעיד, ומספר שבנם מטריד את לואיז ומפריע לה. השניים ממשיכים להפגש בחשאי, למרות התנגדות ההורים.
הסיפור מובא מנקודות מבט שונות, כאשר כל פרק מסופר מטעמה של דמות אחרת.פעם מטעמו של סעיד ופעם מטעמה של לואיז. בתחילת כל פרק הקורא שואל את עצמו מי הוא הדובר, ומטעמו של מי מסופר הסיפור. בכל פרק מתקבלת תשובה אחרת.
סעיד חרש באוזן אחרת והוא מתבייש בכך מאוד. למרות מצב האוזן הוא מצטיין בלימודים. הוא ספג בגבורה מהלומות של פורעים בהיותו בן עשר בלבד, והוא לא הפקיר את נאג'י אחיו שנפגע בפרעות. "הפורעים עמדו באפלה כעשרים פסיעות מאיתנו, שוקלים אם להסתער עלינו שוב או לפנות לקורבנות אחרים. מוט הברזל ששבר את כתפו וקרע את ירכו של אחי היה מוטל על העפר. "
הספר מעלה בפני הקוראים את פער הדורות ביחס לעלייה לארץ ישראל ושיתוף הפעולה עם "ההגנה". דור ההורים והסבים חושש מאוד מן המשטר ואינו רוצה להסתבך עם השלטונות. הצעירים, לעומתם, טוענים שיש לעלות לארץ ישראל ומיד. הן דור המבוגרים והן דור הצעירים יודע כי המלחמה בארץ ישראל מתקרבת מאוד, אולם בעוד דור המבוגרים חש כי אסור לעורר את חמת הגויים, דור הצעירים חושב כי עליהם להתאגד ולעלות לארץ ישראל במהירות.
סעיד עומד בראשה של חבורת צעירים, והוא בטוח בעצמו מאוד. הוא נחשב למנהיג הבלתי מעורער של החבורה, והוא נוסע יחד עם חבריו לעיר מוסול, על מנת להפגש עם מבריח שיסייע להם לעלות לארץ ישראל.
נאג'י , אחיו של סעיד מסתיר נשק במרתף ביתם. נאג'י נעצר על ידי הבולשת, עובר עינויים קשים, ובאישון הלילה מגיעים נציגי הבולשת יחד עם נאג'י לחיפוש בביתם. נציגי הבולשת לא מוצאים את הנשק, אולם הם מחרימים כמה ארגזי ספרים. במהלך החקירה והחיפוש הולך אבי המשפחה לעולמו. אבי המשפחה חולה לב וליבו אינו עומד במעמסה. מצוין כי הוא הושפל ועונה. נאג'י נשלח לכלא מדברי לתקופת מאסר של ארבע שנים בגין השתייכות לארון ציוני. הכלא נמצא בנקרת סלמן ומצויין בספר שמי שנשלח אליו לא שורד את תקופת המאסר.
לאחר מותו של אביו של סעיד דואג סבה של לואיז לפרנסת המשפחה, הוא קונה מאמו של סעיד את בית החרושת לקרח בהפסד גדול ומספר לה שמכר אותו ברווח גדול. הוא למעשה מפרנס את משפחתו של סעיד.
סבה של לואיז דואג לה מאוד והוא שולח אותה בלווית אמה לטהרן, על מנת שתמצאנה במקום בטוח יותר. הן נשלחות לביתו של חאן אברהם, יהודי עשיר מאוד שהוא גם קרוב משפחה, ולאחר דרך מסוכנת , מפחידה ומפרכת הן מגיעות למחוז חפצן.
סעיד מבקר את אחיו נאג'י בכלא. סעיד מגלה כי נאג'י נמצא במצב גופני לא טוב, הוא מורעב ועובר עינויים קשים. סעיד מספר לנאג'י כי העביר את הנשק שהיה מצוי בביתם למקום מסתור אחר. הנשק שהוסתר בבית סיכן למעשה את סעיד ואת אמו, סעיד יודע כי הבולשת העירקית תחפש אחר הנשר שוב. נאג'י מוסר לסעיד שם של פעיל במחתרת הציונית ומבקש ממנו לידע את הפעיל כי הנשק הועבר למקום מסתור אחר.
סעיד הולך לבקר את לואיז בביתה ורואה מבעד לחלון את פעיל המחתרת מוביל את הבולשת לבית המשפחה. הוא מבין כי הפעיל לא עמד בעינויים של הבולשת העירקית ומסר את שמו. סעיד מבין כי הבולשת מחפשת אחריו, וכי עליו לצאת מעירק במהירות, הוא נחוש בדעתו לעלות לישראל.
סעיד יוצר קשר עם מבריח בדווי ויוצא בחברתו ובחרת כמה צעירים יהודים נוספים אל המדבר, כשבכוונתם לעבור את הגבול עם סוריה ומשם להמשיך לארץ ישראל.
לואיז מגיעה כאמור עם אמה לטהרן, ומתפעלת מהעיר היפה ומהעושר הרב של חאן אברהם. היא נוכחת לדעת כי אמה אמורה להינשא לחאן אברהם, ובחסות החתונה המתקרבת והולכת מצליח סבה העשיר להימלט מבגדד, בלווית כמה קרובי משפחה ופקידי ממשל עיראקים נוספים.
הסב, המכונה אבו סלים, מגיע מותש לטהרן לאחר 36 שעות נסיעה, והוא מספר ללואיז כי הממשל הצבאי בעירק אסר על יציאת יהודים ממנה, וכי היה צורך להסתייע בממון רב ובהפעלת קשרים ותחבולות, כמו החתונה המתקרבת על מנת למלט את הסב מעיראק.
לואיז עצמה מסתייגת מן החתונה המתקרבת, היא רואה את אמה מאושרת בחברתו של חאן אברהם, אך היא אינה רוצה שהאם תתחתן עמו. "היה לי מוזר שגבר זר יתאהב בה."
לואיז שומעת כי סעיד נמלט מעיראק וכי בכוונתו לעלות לישראל. היא חוששת מאוד לגורלו ,וניגשת לסניף הסוכנות היהודית בטהרן על מנת לברר היכן הוא ומה מצבו. נציג הסוכנות היהודית מבטיח כי יברר מה מצבו, אך הדבר ייקח זמן.
המפגש עם נציג הסוכנות היהודית הוא משמעותי מאוד בסיפור. לואיז דואגת מאוד לסעיד והיא כועסת על גישתו השקולה והמקצועית. לאחר שהיא נרגעת היא מדמה את בגדאד לבית בוער, שדייריו נתפסו לבהלה, התרוצצו ללא תכלית, והם מנסים לברוח בצורה בלתי שקולה, לקפוץ דרך החלונות או להיחנק בעשן. נציג הסוכנות מציע גישה אחרת, והוא מייצג תכנון שקול ותושייה. לאחר כשבוע מגיע נציג הסוכנות לביתו של חאן אברהם והוא מספר כי אף נער לא הגיע לישראל, הוא טוען כי הנערים נהגו בחוסר אחריות. נציג הסוכנות מציע לסבה של לואיז לעלות לישראל, אך הסב עונה בדרך דיפלומטית, שאינה ברורה. הוא אינו משיב לחיוב או לשלילה. נציג הסוכנות חותם את הפגישה בדברים :" עתה ישנה מדינה יהודית שפותחת שעריה בפני כל יהודי."
דור המבוגרים מסתייג מאוד מרעיון המדינה היהודית. כאשר חאן אברהם שומע על סעיד ועל כוונתו לעלות לישראל, הוא אומר כי זוהי מדינה של דלפונים, מדינה של משוגעים חסרי כל. " היא טובה בשביל בחורים חסרי כל ובשביל נערות מכוערות שאין להן נדוניה. טוב שתהיה מדינה ליהודים וצריך יהיה לעזור לה מדי פעם. כמו שתורמים עבור משלחת לקוטב הדרומי, שרק משוגע יצטרף אליה."
חאן אברהם מייצג את יהודי טהרן, שלהם גישה נהנתנית לחיים. הם נוסעים לאתרי גלישה בשלג, לקולנוע ולמסעדות. החאן מהלל את השאה הפרסי, והוא מוקסם ממנו:" אלף נשיקות לשאה הנפלא שלנו" - "אמר". גם סבה של לואיז, אבו סלים ויהודים נוספים מבגדאד התגאו בקשרים שלהם עם הממשל העיראקי, אולם בניגוד לחאן המוקסם מן השאה הפרסי, סבה של לואיז, אבו סלים, סבר כי השליטים הם שליטים עריצים ומושחתים. סבה של לואיז אמר לה כי השאה דומה לשליט העיראקי והוא מושחת כמוהו. לואיז מופתעת מכך שחאן אברהם, אדם חכם, משכיל, ורחב אופקים מתפעל כל כך מהשאה העריץ.
סעיד מבין כי הבולשת העירקית מחפשת אחריו וכי עליו לצאת מעיראק במהירות. הוא יודע כי הבולשת מחפשת נשק בבית המשפחה וכי הפעיל הציוני מסר את שמו, ככל הנראה לא עמד בעינויים. סעיד מחליט לצאת בלווית חבריו למסע במדבר העיראקי, מן העיר מוצול לעיר קמישלי, הנמצאת על הגבול בין סוריה עירק ומשם בכוונתו להמשיך בדרך ולעלות לארץ ישראל.
סעיד יוצא ממוצול יחד עם חבריו מבית הספר נעים ואפרים ושלושה יהודים נוספים, שניים מהעיר ראשיד ויהודי נוסף שערק מן הכלא העיראקי. מוביל את דרכם מבריח בדווי. הדרך קשה וארוכה והמאבק באיתני הטבע הוא אתגר בלתי אפשרי. ביום שורר חום רב ובלילה הרוח מקפיאה. הקבוצה סובלת ממחסור במים, ממתינה בסופת חול. נתקלת במשטרת הגבולות העירקית . חברי הקבוצה שמים לב לבדואי רכוב על גמל העוקב אחריהם. הבדואי מציע לחברים לעזור להם להגיע לגבול או לחזור לבגדאד לפי רצונם. הפחד של חברי הקבוצה הוא רב. הם יודעים כי המצב בגבול עם סוריה הוא קשה . בסופו של דבר מחליטים החברים לחזור לבגדאד ולנסות לצאת מעיראק בדרך אחרת. המאבק באיתני הטבע והחשש העיקש להיתקל שוב במשטרת הגבול הוא שהוביל להכרעה.
סעיד חוזר לבגדאד, נפגש עם אימו, ויוצא מיד לדרך חדשה. הפרידה קשה מאוד, הוא נפרד מנוף ילדותו. הוא יודע שהוא נפרד כבר מן האב, שהלך לעולמו, מן האח שנותר מעונה בבית הכלא. נפרד מלואיז אהובתו, נפרד מג'מיל, חברו הטוב שהוא עיראקי נוצרי. נפרד כבר פעם אחת מאימו כאשר עמד לצאת לדרך למוצול על מנת להימלט מעיראק, וכעת הוא ניצב בפני פרידה נוספת.
סעיד מצליח להמלט מעיראק אל אירן וכך גם פהימה. פהימה היא המשרתת שעבדה בבית משפחתו של סעיד והיא מאוהבת בו. היא הייתה בבית המשפחה עוד בתור ילדה. סעיד מגיע לטהרן בחסותה של הסוכנות היהודית. המחתרת הציונית מארגנת ליהודים שנמלטו מעיראק אשרות כניסה לארץ ישראל, ומטהרן טסים היהודים לישראל.
היהודים ממתינים בבית הקברות היהודי בטהרן עד אשר תאושר יציאתם מאירן. בסיום הסיפור מגיעה לואיז אל בית הקברות היהודי במטרה לחפש את סעיד, היא מעמידה פנים כאילו היא לא רואה אותו בחברת פהימה, ואילו סעיד אף הוא רואה את לואיז והוא מעמיד פנים כאילו הוא אינו רואה אותה. בין השניים מפרידה דרך ארוכה ומעמד חברתי. לואיז מציינת כי מעיל הפרווה והתכשיטים היקרים שלה הם אלו שהפרידו בינהם.
סעיד מתכוון לעלות לישראל בחברת פהימה, ולקנות בישראל בית לאמו ולאחיו נאג'י בית.
