בתאריך י' בטבת חל יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק- המשורר הלאומי. ביאליק הינו דמות מפתח בהתפתחות השפה והתרבות העברית, והוא מסמן מפנה תרבותי, היסטורי ותודעתי בשירתו. מקובל להתייחס אל ביאליק כאל גדול המשוררים העבריים.
ביאליק היה מגדולי המשוררים בעת החדשה, זכה לתואר המשורר הלאומי, חיבר מסות, סיפורים קצרים, שירים ופואמות. הוא היה גם מתרגם ועורך ספרותי, וחידש לא מעט מילים בשפה העברית.
בסיפריה ניתן למצוא ספרי שירה שחיבר, סיפורים קצרים, מסות ואגדות פרי עטו. אתם מוזמנים לבוא, לקרוא ולהתרשם מיצירתו הענפה והחשובה.
ביאליק התגלה במלוא כוחו ככותב מסות, וחיבר את המסות "הלכה ואגדה", וגילוי וכיסוי בלשון", שהן מהחשובות שנכתבו בשפה העברית.
הוא תרגם מרוסית נוסח מקוצר של היצירה הספרדית "דון קישוט" מאת מיגל סרוונטס, ומיידיש את הדיבוק מאת ש. אנסקי.
נקשרו לו כתרים רבים ומגוונים והוא כונה "משורר התחייה", "וירטואוז הלשון" (כדברי פרישמן). אחד העם אמר על ביאליק:" ביאליק יש לנו רק אחד". מדברי ז'בוטינסקי על ביאליק:" המשורר היחיד בספרות המודרנית, אשר שיריו עיצבו נשמתו של דור."
ביאליק נולד בי' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873, ונפטר בכ"א בתמוז תרצ"ד - 4 ביולי 1934.
הוא נולד בכפר ראדי, בסמוך לז'יטומיר בחבל ווהלין, בתחום המושב שבאימפריה הרוסית, לדינה וליצחק יוסף ביאליק. הוא תיאר את הכפר ראדי בהתלהבות בסיפור "ספיח". כשהיה בן שש, עברה המשפחה לעיר ז'יטומיר ואביו פתח שם בית מרזח. באותה שנה נפטר האב וביאליק, שהיה קשור אליו מאוד הקדיש לו את השיר "אבי". מחלת האב הותירה את משפחתו בחוסר כל וביאליק הצעיר נשלח לבית סבו הקפדן. הסב חי בפרבר בקצה השני של העיר. פרבר זה מתואר בסיפוריו "אריה בעל גוף" ומאחורי הגדר. הסב היה אדם קפדן ורגזן, ואילו ביאליק הצעיר היה ילד שובב, חם מזג ועשיר דמיון. הסב הקפדן התקשה לסבול את התנהגותו השובבה של הילד, ולכן הוא שלח אותו ללמוד אצל מלמדים קפדנים, שרדו בו ביד קשה. ביאליק מתאר בכתביו את החדר כמקום עם ענישה קשה , מכות וקללות, אך גם מתאר זיקה עמוקה לדת, אמונה תמה והתלהבות דתית.
בגיל 17 הגיע לישיבת וולוז'ין והוא שהה בה במשך שנה וחצי. לימוד תלמוד לא היה הסיבה המרכזית בגינה הגיע לישיבה,הוא רצה לרכוש שם השכלה כללית. הוא נוכח לדעת כי בישיבה לומדים גמרא והלימודים הללו מצאו חן בעיניו מאוד. תוך זמן קצר הוא נתחבב על ראש הישיבה. הוא חיבר את הפומאה "המתמיד" המתארת את עולם הישיבה, וממנה ניתן ללמוד על הישיבה הליטאית של הימים ההם. תקופת הישיבה הותירה בו את חותמה העז, והיא ניכרת גם ביצירות " על סף בית המדרש" ו"מגילת האש". הוא הצטרף לאגודה ציונית דתית בשם "נצח ישראל".
לאחר כשנה וחצי של לימודים בישיבה, בעת שהחלו בה חילוקי דיעות בין תלמידי הישיבה ומנהליה, עזב ביאליק את הלימודים. הוא עבר לאודסה, שם הגיעה שירתו לשיאים חדשים. באודסה חיבר שירים המהווים נכסי צאן ברזל בתרבות העברית, כמו "קומי צאי" הכניסיני תחת כנפך".
בשנת 1901 החלו להופיע שיריו הקצרים המושלמים ביותר , המבטאים את הקושי של המשורר בתהליך היצירה:" לא זכיתי באור מן ההפקר", "זריתי לרוח אנחתי", "ים הדממה פולט סודות" . שירים המעלים התמודדות מיוסרת עם האהבה:" הלילה ארבתי", "רק קו שמש אחד",, "עם דמדומי החמה",שירים המתארים חבלי פרדה מעולם המסורת: "לבדי", וכנגדם היפתחות מאושרת אל הטבע:" בשורה". היצירה המרכזית שחיבר ביאליק בתקופה זו היא הפואמה "מתי מדבר", שהדהימה את הקוראים באופן, שבו נהפך בה סיפורם של יוצאי מצריים, המורדים באלוהים. "מתי מדבר" היא פואמה, שיש לה משמעויות לאומיות ואוניברסליות. ביאליק החל בשלב זה את פעולת ה"כינוס" הגדולה לשם החינוך הלאומי החדש ולשם הפצת התרבות העברית בכל הדורות: את "סיפורי המקרא", "דברי הנביאים",ו"דברי הכתובים". מטרת מפעל הכינוס הייתה ליצור קאנון עברי, אשר יוכל לשמש בסיס לחינוך הלאומי, וכן לעודד את השכבה היהודית המשכילה לשוב ולהתעמק בנכסי צאן הברזל העבריים. זהו למעשה נסיון ראשון ליצור קאנון יהודי- תרבותי ספרותי.
כפועל יוצא של נסיון זה הקים ביאליק יחד עם רבניצקי, ש. בן ציון ואלחנן לוינסקי את הוצאת הספרים "מוריה", ושנים ספורות לאחר מכן ערך עם רבניצקי את "ספר האגדה".
בעקבות פרעות קישינב, שהתרחשו ב- 1903, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות והחשובות ביותר:"על השחיטה", "ובעיר ההרגה".שירים אלה מתארים את גודל הזוועה שהתרחשה בפרעות קישינב. בעיר ההרגה היא פואמה, שקוצצו ממנה מספר שורות בעקבות דרישות הצנזור הרוסי, ושמה שונה ל"משא נמירוב".
לאחר הפרעות הוקמה באודסה וועדה היסטורית, שתפקידה היה ללקט עדויות מן הפרעות. ביאליק נשלח ע"י ש.דובנוב, שהיה נשיא הועדה לקישינב, על מנת לגבות עדויות בכל הנוגע למה שנעשה ליהודים בשני ימי הפוגרום. הוא שהה בקישינב במשך יותר מחודש ורשם את העדויות הללו. הפואמה "בעיר ההרגה" נכתבה לאחר איסוף העדויות הללו, והמריצה את ארגון "ההגנה העצמית", שהניחו לו את היסודות באודסה, אחד העם, דובנוב וז'בוטיסקי.יצירה זו תרמה לכך שהדור הצעיר היהודי חש שהוא צריך להפסיק להסתמך על השוטרים הגויים שיגנו עליו, והוא צריך להסתמך על עצמו בהגנת העם. כאן ניתן לראות דוגמה לכך ששירת ביאליק מסמנת מפנה חשיבתי בתודעה של בני תקופתו.
בשנת 1918 ביאליק ייסד באודסה עם רבניצקי ודרויאנוב את המאסף לזכרונות , אתנוגרפיה ופולקלור, "רשומות" אשר שם לו למטרה לבטא את ההוייה והמסורת של כל תפוצות ישראל. בשנת 1921 ניתן לביאליק אישור מיוחד לצאת מברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים. הוא הגיע לברלין, ונפגש שם עם אחד העם ועם ש"י עגנון , שהפכו לידידיו. באותה תקופה הוא הכיר את הציירת וסופרת הילדים תום זיידמן פרויד ( אחייניתו של זיגמונד פרויד) הם הקימו יחד הוצאת הספרים "אופיר" לספרי ילדים בעברית.
בשנת 1924 עלה ביאליק לא"י. הוא התרגש מכך מאוד והקדיש את עצמו להשפעה על חיי הרוח בארץ. הוא הקדיש זמן רב למפעל ה"כינוס", וכתב מכתבים לאנשי רוח רבים בנסיון לכנס את שירתו הענפה של שלמה אבן גבירול. הוא התעניין מאוד בהקמת האוניברסיטה העברית והיה בין הראשונים שהשתתפו ב"אגדות שוחרי האוניברסיטה". הוא ייסד את המוסד התרבותי לעם "אוהל שם", נשא שם נאומים חשובים לעיתים קרובות, נעשה אחד משני הנשיאים של "ועד הלשון" ייסד את הירחון והשבועון "מאזניים", ואת ה"אנתולוגיה של נשיאי ישראל" לבתי הספר.
בשנת 1929 השלים את "אגדת שלושה וארבעה".
בעשרה בטבת תרצ"ג, מלאו לביאליק שישים שנה, והעולם העברי חגג חג גדול לכבודו ו"ועדת היובל" הוציאה את כל שיריו, סיפוריו ומאמריו בכרך אחד גדול, בשני ספרים. מצב בריאותו הורע והוא נסע לוינה לשם ניתוח. הוא נפטר בוינה בכ"א תמוז תרצ"ד. רבים ספדו לביאליק בהלוויתו.
בשירתו של ביאליק ניכר יחס דו קוטבי למקורות ולחיים היהודיים בכלל. ביאליק הקדיש זמן רב ללימוד המקורות והכתבים היהודיים ונחשב לעילוי של ממש, אולם העולם הזה הצטייר כטבעת חנק אשר מחוצה לה קסמו לו אפשרויות ההשכלה.
השיח אודות יצירתו והגותו של ביאליק נמשך שנים רבות לאחר מותו, הוא הותיר את חותם עצום ורב בשפה ובתרבות העברית.
מקורות:
1. אופק, אוריאל. גומות ח"נ, פועלו של ביאליק בספרות הילדים. ירושלים: הוצאת דביר, תשמ"ד, 1984. 208 עמ'.
2. ברזל, הלל. שירת התחייה: חיים נחמן ביאליק. ירושלים: הוצאת פועלים, תשנ"א, 1990. 679 עמ'.
