הסיפור המופלא של הלן קלר - מאת לורנה א. היקוק.
הספר מצוי בספריה ומתאים לתלמידי חטיבת הביניים. הלן קלר הייתה עיוורת וחרשת, אשר בזכות נחישותה, עקביותה ואומץ ליבה, הצליחה ללמוד בקולג' יוקרתי, לכתוב ספר על ילדותה ונעוריה והפכה לפעילה חברתית אשר פעלה רבות למען עיוורים וחרשים. הלן קלר אדמס נולדה במדינת אלבאמה שבארה"ב בשנת 1880. בהיותה תינוקת חלתה, ובעקבות מחלתה התעוורה והפכה חרשת.
הספר מתאר את מערכת היחסים של הלן עם אן סאליבן, מורה צעירה שהוזמנה ע"י הוריה של הלן לבית המשפחה, על מנת ללמד את הלן. גברת סאליבן הייתה עיוורת בילדותה, אך בעקבות ניתוח שעברה בהצלחה, קיבלה את מאור עיניה.
כאשר הגיעה גברת סאליבן לבית המשפחה הלן סבלה מהתקפי זעם, כל פעם שנתקלה בהתנגדות כלשהי היא נהגה להתפרץ ולא ניתן היה לעצור אותה. היא לא ידעה איך לאכול באמצעות כף ונהגה להתרוצץ מסביב לשולחן ולחטוף אוכל מאחרים.
הלן הרגישה מהר מאוד שהוריה ( ובמיוחד אביה) עומדים לצידה. בכל פעם שגברת סאליבן ניסתה לכפות עליה משמעת נהגה הלן לרוץ להוריה. גברת סאליבן הייתה קשוחה יותר ביחסה כלפי הלן מאשר הוריה. גברת סאליבן לימדה את הלן לאכול באמצעות כף, ואיך מתנהגים מסביב לשולחן האוכל באופן כללי. למידת הדברים הייתה מלווה בהתנגדות עזה ובמאבק קשה.
על מנת שיהיה לה קל יותר לחנך את הלן, הציעה גברת סאליבן להרחיק את הלן מהוריה לזמן מה. הלן עברה להתגורר יחד עם גברת סאליבן בבקתה שהייתה מרוחקת כמחצית הקילומטר מבית המשפחה.
גברת סאליבן למדה את הלן לשחק במשחק עם חרוזים, ולסרוג במסרגות, מה שגרם להלן הנאה רבה. הלן הייתה מרוצה ורגועה הרבה יותר.
אט אט למדה הלן להשתמש באלף בית הידני. האלף בית הידני הוא שפת סימנים שפותחה על מנת לסייע לחרשים לתקשר עם הסובבים עימם. הוריה של הלן, ובמיוחד אביה, הטילו ספק ביכולתה של הלן ללמוד, ובחשיבות לימוד האלף בית הדני, אולם הלן למדה לאיית מילים במהירות, ואף יצרה משפטים.
המורה אן הרבתה לטייל עם הלן בטבע, למדה אותה לשחק בחוץ, לרוץ, , לטפס על עצים ולחוש את האדמה. היא הצטערה לגלות כי הלן אינה צוחקת, והוריה סיפרו למורה כי הלן למעשה לא צחקה כלל מאז שנולדה. המורה אן לימדה את הלן לצחוק ולהנות ממשחקים. המורה גם למדה את הלן לקרוא ספרים שהיו מודפסים בשיטת האלף בית הידני. במשך הזמן נוצרה ידידות עמוקה בין השתיים והלן אהבה מאוד את מורתה.
למורה אן היה סיפור חיים קשה מאוד: אמה של אן מתה כשהיא הייתה בת שמונה, ואילו אביה נטש אותה ואת אחיה הקטן כשנתיים מאוחר יותר. היא סבלה מראייה לקויה ואחיה סבל ממחלה שפגעה בירך שלו. איש לא רצה לטפל בה ובאחיה והם נשלחו לבית מחסה לעניים. אן הלכה והתעוורה. הם היו שני הילדים היחידים בבית המחסה. כל היתר היו אנשים מבוגרים, רובם לא שפויים. בגיל 14 הגיעה לבית ספר לעיוורים ושם למדה לכתוב ולקרוא. היא שולבה בכיתה של ילדים צעירים והם לעגו לה. בהמשך עברה ניתוח לתיקון הראייה והחלה לראות.
המורה אן לימדה את הלן לקרוא ולכתוב בכתב ברייל. כתב ברייל הוא כתב המתאים לעיוורים, בו כל קבוצת נקודות מייצגת אות. היא נסעה יחד עם מורתה למכון פרקינס בבוסטון, שהוא מכון למען עיוורים. היא בילתה שעות מאושרות במשחקיה עם הילדים העיוורים במכון פרקינס. בביקורים בבוסטון היא פגשה אנשים מפורסמים. הלן התחילה להתפרסם ברחבי ארה"ב. סיפור חייה התפרסם בעיתונים ברחבי ארה"ב.
הלן התחילה ללמוד במכון לעיוורים המכונה מכון פרקינס בבוסטון, כתלמידה במכון היא התנסתה לראשונה ברחצה בים ובמשחק בשלג.
היא שמעה על ילדה אילמת- חרשת- עיוורת בשם רגנהילד קאטה שמוצאה מנורווגיה. אותה ילדה למדה לדבר כמו אנשים אחרים. הלן הקטנה שמעה על אותה ילדה והתרגשה מאוד. היא בקשה מהמורה אן שתלמד אותה לקרוא שפתיים. המורה אן הפגישה את הלן עם גברת פולר, שהייתה מנהלת בית ספר לילדים חרשים ואילמים בבוסטון. על מנת להבין איך מפיקים את הקול היא הניחה את אצבעותיה על השפתיים של המורה. הלן לא הסכימה לוותר גם כאשר המורה ניסתה להאט את קצב הלימוד. המורה סיפרה כי מעולם לא היה לה תלמיד שהיה כה נחוש בדעתו ללמוד. הצלילים שהלן הצליחה להפיק נשמעו שונים, אבל בכל זאת היה זה ניצחון גדול עבורה.
הלן המשיכה להתקדם בלימודיה , ואף הצהירה שהיא רוצה ללמוד בקולג'. היא למדה בבית ספר פרטי לחירשים אילמים ודיברה בקול. המורה אן התלוותה אליה ואייתה אל תוך כף ידה את החומר הנלמד. הלן שמעה על וולסלי קולג', שהיה קולג' לנשים, אך לא הייתה מעונייינת ללמוד בו. היא רצתה להתקבל לאוניברסיטת הווארד היוקרתית. לאוניברסיטה זו הייתה שלוחה בשם רדקליף שהייתה מיועדת לנשים. הלן שמעה עליה והביעה רצון להתקבל אליה. היא התכוננה לבחינות הקשות יחד עם מורה פרטי ששמו היה מרטון ס. קיית'. הלן הצליחה לעבור את בחינת הקבלה הקשה והתקבלה לקולג' רדקליף היוקרתי, אולם הפרופסורים ברדקליף סירבו לקבל אותה כתלמידה מן המניין. הם לא האמינו כי תלמידה חירשת- אילמת- עיוורת יכולה ללמוד באוניברסיטה ולהתגבר על כל המגבלות. קולג'ים אחרים שמעו על הסירוב והציעו להלן לבוא וולמוד אצלם. הלן סירבה לוותר.
בסופו של דבר היא התקבלה לקולג' רדקליף היוקרתי. ניתן ללמוד רבות מנחישותה העזה של הלן. היא לא הסכימה לוותר חרף המכשולים, והתנהגותה משמשת השראה.
הלן הייתה האדם החירש עיוור הראשון שסיים קולג'. כמו כן, כמה חיבורים על חייה שהיא חיברה התפרסמו בעיתון שנקרא "ז'ורנל של נשים". הלן חיברה ספר שנקרא "קורות חיי", ובו תיארה את ילדותה ואת דרכה להתמודדות עם המכשולים. היה לה חשוב מאוד להתפרנס בכוחות עצמה ולא להיות תלויה באחרים.
הלן קבלה הצעה מאדם בשם אנדרו קרנגי, שהיה אחד מעשירי תבל של תקופתה. הוא עשה את הונו הרב מעסקי מתכת והציע להלן להעניק לה תמיכה כספית קבועה לכל חייה. הלן סירבה לקבל את עזרתו, היא רצתה להרוויח את מחייתה בכוחות עצמה. היא יצאה לסיבוב הרצאות בהן תיארה את חייה , את הקשיים שנתקלה בהם והאופן שהתגברה עליהם. אמנם הקהל התקשה להבין את הדיבור שלה, והמורה הייתה צריכה לחזור כמעט על כל דבריה, אולם הקהל קיבל אותה בהתלהבות ובשמחה רבה. הקהל התרשם מהביטחון העצמי של הלן. המשחקים הרבים ששיחקה המורה עם הלן עוד מילדותה העניקו לה ביטחון עצמי רב. היא לא התנהלה בהססנות ולא גררה רגליים. לילה אחד סבלה המורה אן סאליבן מחום גבוה. היא הייתה מטושטשת מאוד. עד שעות הבוקר ישבה הלן ליד מיטתה של המורה ולא הצליחה לעזור לה. היא לא יכלה להשתמש בטלפון כיוון שלא מצאה אותו.
הלן החלה להופיע ברחבי ארה"ב יחד עם אן סאליבן, ומלווה נוספת, אישה בשם פולי, במה שנקרא הצגת וודויל .זו הייתה תקופת הסרט האילם, לפני שהומצא הסרט בו נשמע הדיבור של השחקנים. הצגת וודויל הייתה כמו קרקס באולם סגור. היו בה אקרובטים, אמני טרפז, ולעיתים הופעות של חיות מאולפות. בהצגת וודויל נהגו להופיע גם שחקנים או זמרים. הלן קבלה הצעה להופיע בהופעה המיוחדת, בחלק שבו הופיעו זמרים או שחקנים. ההצעה כללה סכום כסף גדול יותר ממה שהרוויחה אי פעם בחייה. הלן ידעה שיאמרו כי היא מצגיעה עצמה כמו ייצור חריג בקרקס, אולם הדבר לא הפריע לה כלל. מה שהיה חשוב בעיניה הוא להתפרנס בכוחות עצמה. מורתה של הלן, אן סאליבן הלכה ואיבדה את מאור עיניה עד שהתעוורה בהדרגה. הלן הייתה זקוקה למלווה שיסייע לה בהצגות, ויציג את דבריה מולה הקהל. היא חששה שאורות הבמה יסנוורו את אן סאליבן. אן לא הסכימה לוותר והתעקשה ללוות את הלן אולם אורות הבמה המסנוורים הפריעו לה יותר ויותר . לעיתים היא לא יכלה לעמוד בזה ופולי ידידתם החליפה אותה. הלן שבתה את ליבו של הקהל והוא האזין לדבריה בדריכות. לאחר שנתיים היא הרוויחה מספיק כסף כדי לוותר על ההשתתפות בהופעות. היא ידעה שההופעות הכבידו מאוד על מורתה ושמחה על כך שיכלה לוותר עליהן.
הלן הצטרפה לאגודה האמריקאית למען העיוורים.היא הייתה חברה באגודה זו עד יום מותה, ופעלה בה במשך 44 שנים. תפקיד האגודה היה לסייע לעיוורים, לשתף פעולה עם בית המחוקקים על מנת לסייע בחקיקה שתשלב עיוורים בחברה על אף מוגבלותם ותמנע אפלייתם. היא פועלת להכשרת מורים לעיוורים ומעניקה מלגות לתלמידים עיוורים מוכשרים. בשיתוף פעולה עם ספריית הקונגרס, הספריה הלאומית של ארצות הברית, הנפיקה האגודה "ספרים מדברים". אלה היו ספרים מוקלטים. הלן הקליטה ספר מדבר ששמו היה "קורות חיי". הוא היה אחד הספרים הראשונים שקריאתו הוקלטה.
על מנת לעשות את הדברים הללו ודברים נוספים האגודה הייתה זקוקה לכסף. הלן יצאה למסע התרמה נוסף . היא סיירה בכל רחבי ארה"ב, ספרה לאנשים על פעילות האגודה והתרימה כסף. אנשים רבים נענו לה ותרמו בנדיבות. מצב בריאותה של המורה אן הלך והדרדר במהירות והיא הפכה לעיוורת , כפי שהייתה בילדותה. היא עברה ניתוח נוסף אולם הוא נכשל ולא שיפר את מצב ראייתה. המורה אן הלכה לעולמה בשנת 1936. הלן נותרה יחד עם פולי ידידתה.
לאחר מלחמת העולם השנייה נסעה הלן יחד עם פולי ידידתה לאירופה על מנת לבדוק לאיזה סיוע יזדקקו אלפי האנשים שהתעוורו במהלך המלחמה. במהלך הסיור הגיעה אליהן הידיעה כי ביתן נשרף. אובדן הבית זעזע אותן מאוד. בבית נמצא ספר שכתבה הלן על מורתה האהובה. היא עסקה בכתיבתו במשך שנים. היא החליטה לכתוב מחדש את הספר.
הלן ופולי יצאו למסע נוסף ברחבי ארה"ב לצורך גיוס כספים למען עיוורים שהתעוורו במלחמת העולם השנייה. היה להן ניסיון רב בגיוס כספים. במשך הזמן התחילה להדפיס מחדש את הספר על המורה. לא היו לה רשימות, ולא המכתבים שכתבה לה המורה. היא כתבה מחדש את הספר, אך מהלך העניינים אינו כרונולוגי כמו הספר המקורי, אלא כתוב בצורה של זכרונות שהיו לה ממורתה.
הלן קלר ביקרה בישראל בשנת 1952 ואף ביקרה בכנסת. היא סייעה לאגודת העיוורים בישראל. בשנת 1964 היא קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית מאת הנשיא האמריקני לינדן ג'ונסון. זהו עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר , המוענק בארה"ב.
הלן קלר הלכה לעולמה בשנת 1968 , לאחר חיים עשירים, ומלאים בפעילות ענפה למען עיוורים וחירשים.
הספר מצוי בספריה ומתאים לתלמידי חטיבת הביניים. הלן קלר הייתה עיוורת וחרשת, אשר בזכות נחישותה, עקביותה ואומץ ליבה, הצליחה ללמוד בקולג' יוקרתי, לכתוב ספר על ילדותה ונעוריה והפכה לפעילה חברתית אשר פעלה רבות למען עיוורים וחרשים. הלן קלר אדמס נולדה במדינת אלבאמה שבארה"ב בשנת 1880. בהיותה תינוקת חלתה, ובעקבות מחלתה התעוורה והפכה חרשת.
הספר מתאר את מערכת היחסים של הלן עם אן סאליבן, מורה צעירה שהוזמנה ע"י הוריה של הלן לבית המשפחה, על מנת ללמד את הלן. גברת סאליבן הייתה עיוורת בילדותה, אך בעקבות ניתוח שעברה בהצלחה, קיבלה את מאור עיניה.
כאשר הגיעה גברת סאליבן לבית המשפחה הלן סבלה מהתקפי זעם, כל פעם שנתקלה בהתנגדות כלשהי היא נהגה להתפרץ ולא ניתן היה לעצור אותה. היא לא ידעה איך לאכול באמצעות כף ונהגה להתרוצץ מסביב לשולחן ולחטוף אוכל מאחרים.
הלן הרגישה מהר מאוד שהוריה ( ובמיוחד אביה) עומדים לצידה. בכל פעם שגברת סאליבן ניסתה לכפות עליה משמעת נהגה הלן לרוץ להוריה. גברת סאליבן הייתה קשוחה יותר ביחסה כלפי הלן מאשר הוריה. גברת סאליבן לימדה את הלן לאכול באמצעות כף, ואיך מתנהגים מסביב לשולחן האוכל באופן כללי. למידת הדברים הייתה מלווה בהתנגדות עזה ובמאבק קשה.
על מנת שיהיה לה קל יותר לחנך את הלן, הציעה גברת סאליבן להרחיק את הלן מהוריה לזמן מה. הלן עברה להתגורר יחד עם גברת סאליבן בבקתה שהייתה מרוחקת כמחצית הקילומטר מבית המשפחה.
גברת סאליבן למדה את הלן לשחק במשחק עם חרוזים, ולסרוג במסרגות, מה שגרם להלן הנאה רבה. הלן הייתה מרוצה ורגועה הרבה יותר.
אט אט למדה הלן להשתמש באלף בית הידני. האלף בית הידני הוא שפת סימנים שפותחה על מנת לסייע לחרשים לתקשר עם הסובבים עימם. הוריה של הלן, ובמיוחד אביה, הטילו ספק ביכולתה של הלן ללמוד, ובחשיבות לימוד האלף בית הדני, אולם הלן למדה לאיית מילים במהירות, ואף יצרה משפטים.
המורה אן הרבתה לטייל עם הלן בטבע, למדה אותה לשחק בחוץ, לרוץ, , לטפס על עצים ולחוש את האדמה. היא הצטערה לגלות כי הלן אינה צוחקת, והוריה סיפרו למורה כי הלן למעשה לא צחקה כלל מאז שנולדה. המורה אן לימדה את הלן לצחוק ולהנות ממשחקים. המורה גם למדה את הלן לקרוא ספרים שהיו מודפסים בשיטת האלף בית הידני. במשך הזמן נוצרה ידידות עמוקה בין השתיים והלן אהבה מאוד את מורתה.
למורה אן היה סיפור חיים קשה מאוד: אמה של אן מתה כשהיא הייתה בת שמונה, ואילו אביה נטש אותה ואת אחיה הקטן כשנתיים מאוחר יותר. היא סבלה מראייה לקויה ואחיה סבל ממחלה שפגעה בירך שלו. איש לא רצה לטפל בה ובאחיה והם נשלחו לבית מחסה לעניים. אן הלכה והתעוורה. הם היו שני הילדים היחידים בבית המחסה. כל היתר היו אנשים מבוגרים, רובם לא שפויים. בגיל 14 הגיעה לבית ספר לעיוורים ושם למדה לכתוב ולקרוא. היא שולבה בכיתה של ילדים צעירים והם לעגו לה. בהמשך עברה ניתוח לתיקון הראייה והחלה לראות.
המורה אן לימדה את הלן לקרוא ולכתוב בכתב ברייל. כתב ברייל הוא כתב המתאים לעיוורים, בו כל קבוצת נקודות מייצגת אות. היא נסעה יחד עם מורתה למכון פרקינס בבוסטון, שהוא מכון למען עיוורים. היא בילתה שעות מאושרות במשחקיה עם הילדים העיוורים במכון פרקינס. בביקורים בבוסטון היא פגשה אנשים מפורסמים. הלן התחילה להתפרסם ברחבי ארה"ב. סיפור חייה התפרסם בעיתונים ברחבי ארה"ב.
הלן התחילה ללמוד במכון לעיוורים המכונה מכון פרקינס בבוסטון, כתלמידה במכון היא התנסתה לראשונה ברחצה בים ובמשחק בשלג.
היא שמעה על ילדה אילמת- חרשת- עיוורת בשם רגנהילד קאטה שמוצאה מנורווגיה. אותה ילדה למדה לדבר כמו אנשים אחרים. הלן הקטנה שמעה על אותה ילדה והתרגשה מאוד. היא בקשה מהמורה אן שתלמד אותה לקרוא שפתיים. המורה אן הפגישה את הלן עם גברת פולר, שהייתה מנהלת בית ספר לילדים חרשים ואילמים בבוסטון. על מנת להבין איך מפיקים את הקול היא הניחה את אצבעותיה על השפתיים של המורה. הלן לא הסכימה לוותר גם כאשר המורה ניסתה להאט את קצב הלימוד. המורה סיפרה כי מעולם לא היה לה תלמיד שהיה כה נחוש בדעתו ללמוד. הצלילים שהלן הצליחה להפיק נשמעו שונים, אבל בכל זאת היה זה ניצחון גדול עבורה.
הלן המשיכה להתקדם בלימודיה , ואף הצהירה שהיא רוצה ללמוד בקולג'. היא למדה בבית ספר פרטי לחירשים אילמים ודיברה בקול. המורה אן התלוותה אליה ואייתה אל תוך כף ידה את החומר הנלמד. הלן שמעה על וולסלי קולג', שהיה קולג' לנשים, אך לא הייתה מעונייינת ללמוד בו. היא רצתה להתקבל לאוניברסיטת הווארד היוקרתית. לאוניברסיטה זו הייתה שלוחה בשם רדקליף שהייתה מיועדת לנשים. הלן שמעה עליה והביעה רצון להתקבל אליה. היא התכוננה לבחינות הקשות יחד עם מורה פרטי ששמו היה מרטון ס. קיית'. הלן הצליחה לעבור את בחינת הקבלה הקשה והתקבלה לקולג' רדקליף היוקרתי, אולם הפרופסורים ברדקליף סירבו לקבל אותה כתלמידה מן המניין. הם לא האמינו כי תלמידה חירשת- אילמת- עיוורת יכולה ללמוד באוניברסיטה ולהתגבר על כל המגבלות. קולג'ים אחרים שמעו על הסירוב והציעו להלן לבוא וולמוד אצלם. הלן סירבה לוותר.
בסופו של דבר היא התקבלה לקולג' רדקליף היוקרתי. ניתן ללמוד רבות מנחישותה העזה של הלן. היא לא הסכימה לוותר חרף המכשולים, והתנהגותה משמשת השראה.
הלן הייתה האדם החירש עיוור הראשון שסיים קולג'. כמו כן, כמה חיבורים על חייה שהיא חיברה התפרסמו בעיתון שנקרא "ז'ורנל של נשים". הלן חיברה ספר שנקרא "קורות חיי", ובו תיארה את ילדותה ואת דרכה להתמודדות עם המכשולים. היה לה חשוב מאוד להתפרנס בכוחות עצמה ולא להיות תלויה באחרים.
הלן קבלה הצעה מאדם בשם אנדרו קרנגי, שהיה אחד מעשירי תבל של תקופתה. הוא עשה את הונו הרב מעסקי מתכת והציע להלן להעניק לה תמיכה כספית קבועה לכל חייה. הלן סירבה לקבל את עזרתו, היא רצתה להרוויח את מחייתה בכוחות עצמה. היא יצאה לסיבוב הרצאות בהן תיארה את חייה , את הקשיים שנתקלה בהם והאופן שהתגברה עליהם. אמנם הקהל התקשה להבין את הדיבור שלה, והמורה הייתה צריכה לחזור כמעט על כל דבריה, אולם הקהל קיבל אותה בהתלהבות ובשמחה רבה. הקהל התרשם מהביטחון העצמי של הלן. המשחקים הרבים ששיחקה המורה עם הלן עוד מילדותה העניקו לה ביטחון עצמי רב. היא לא התנהלה בהססנות ולא גררה רגליים. לילה אחד סבלה המורה אן סאליבן מחום גבוה. היא הייתה מטושטשת מאוד. עד שעות הבוקר ישבה הלן ליד מיטתה של המורה ולא הצליחה לעזור לה. היא לא יכלה להשתמש בטלפון כיוון שלא מצאה אותו.
הלן החלה להופיע ברחבי ארה"ב יחד עם אן סאליבן, ומלווה נוספת, אישה בשם פולי, במה שנקרא הצגת וודויל .זו הייתה תקופת הסרט האילם, לפני שהומצא הסרט בו נשמע הדיבור של השחקנים. הצגת וודויל הייתה כמו קרקס באולם סגור. היו בה אקרובטים, אמני טרפז, ולעיתים הופעות של חיות מאולפות. בהצגת וודויל נהגו להופיע גם שחקנים או זמרים. הלן קבלה הצעה להופיע בהופעה המיוחדת, בחלק שבו הופיעו זמרים או שחקנים. ההצעה כללה סכום כסף גדול יותר ממה שהרוויחה אי פעם בחייה. הלן ידעה שיאמרו כי היא מצגיעה עצמה כמו ייצור חריג בקרקס, אולם הדבר לא הפריע לה כלל. מה שהיה חשוב בעיניה הוא להתפרנס בכוחות עצמה. מורתה של הלן, אן סאליבן הלכה ואיבדה את מאור עיניה עד שהתעוורה בהדרגה. הלן הייתה זקוקה למלווה שיסייע לה בהצגות, ויציג את דבריה מולה הקהל. היא חששה שאורות הבמה יסנוורו את אן סאליבן. אן לא הסכימה לוותר והתעקשה ללוות את הלן אולם אורות הבמה המסנוורים הפריעו לה יותר ויותר . לעיתים היא לא יכלה לעמוד בזה ופולי ידידתם החליפה אותה. הלן שבתה את ליבו של הקהל והוא האזין לדבריה בדריכות. לאחר שנתיים היא הרוויחה מספיק כסף כדי לוותר על ההשתתפות בהופעות. היא ידעה שההופעות הכבידו מאוד על מורתה ושמחה על כך שיכלה לוותר עליהן.
הלן הצטרפה לאגודה האמריקאית למען העיוורים.היא הייתה חברה באגודה זו עד יום מותה, ופעלה בה במשך 44 שנים. תפקיד האגודה היה לסייע לעיוורים, לשתף פעולה עם בית המחוקקים על מנת לסייע בחקיקה שתשלב עיוורים בחברה על אף מוגבלותם ותמנע אפלייתם. היא פועלת להכשרת מורים לעיוורים ומעניקה מלגות לתלמידים עיוורים מוכשרים. בשיתוף פעולה עם ספריית הקונגרס, הספריה הלאומית של ארצות הברית, הנפיקה האגודה "ספרים מדברים". אלה היו ספרים מוקלטים. הלן הקליטה ספר מדבר ששמו היה "קורות חיי". הוא היה אחד הספרים הראשונים שקריאתו הוקלטה.
על מנת לעשות את הדברים הללו ודברים נוספים האגודה הייתה זקוקה לכסף. הלן יצאה למסע התרמה נוסף . היא סיירה בכל רחבי ארה"ב, ספרה לאנשים על פעילות האגודה והתרימה כסף. אנשים רבים נענו לה ותרמו בנדיבות. מצב בריאותה של המורה אן הלך והדרדר במהירות והיא הפכה לעיוורת , כפי שהייתה בילדותה. היא עברה ניתוח נוסף אולם הוא נכשל ולא שיפר את מצב ראייתה. המורה אן הלכה לעולמה בשנת 1936. הלן נותרה יחד עם פולי ידידתה.
לאחר מלחמת העולם השנייה נסעה הלן יחד עם פולי ידידתה לאירופה על מנת לבדוק לאיזה סיוע יזדקקו אלפי האנשים שהתעוורו במהלך המלחמה. במהלך הסיור הגיעה אליהן הידיעה כי ביתן נשרף. אובדן הבית זעזע אותן מאוד. בבית נמצא ספר שכתבה הלן על מורתה האהובה. היא עסקה בכתיבתו במשך שנים. היא החליטה לכתוב מחדש את הספר.
הלן ופולי יצאו למסע נוסף ברחבי ארה"ב לצורך גיוס כספים למען עיוורים שהתעוורו במלחמת העולם השנייה. היה להן ניסיון רב בגיוס כספים. במשך הזמן התחילה להדפיס מחדש את הספר על המורה. לא היו לה רשימות, ולא המכתבים שכתבה לה המורה. היא כתבה מחדש את הספר, אך מהלך העניינים אינו כרונולוגי כמו הספר המקורי, אלא כתוב בצורה של זכרונות שהיו לה ממורתה.
הלן קלר ביקרה בישראל בשנת 1952 ואף ביקרה בכנסת. היא סייעה לאגודת העיוורים בישראל. בשנת 1964 היא קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית מאת הנשיא האמריקני לינדן ג'ונסון. זהו עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר , המוענק בארה"ב.
הלן קלר הלכה לעולמה בשנת 1968 , לאחר חיים עשירים, ומלאים בפעילות ענפה למען עיוורים וחירשים.